ניתוח ראיון עם אלי פימשטיין ורוני קדם

הדבר הראשון שמבחינים בהתנהגות של אלי (האבא), הוא העובדה כי לא מישיר מבט כמעט אף פעם במהלך הראיון ומוריד את העפעפיים לחצי התורן, אחד הסממנים המעידים על שקר. כפי שהתייחסתי המאמר האחרון, העיניים הן האיבר היחיד בגופנו שלא ניתן לשליטה מאחר והן נשלטות ע"י תת המודע. מאחר ואין לנו דרך לשלוט בעיניים הפעולה האוטומטית שאנו נתקלים בה לרוב כשאדם משקר היא הסתרה של העיניים. ולכן נמצא בקרב אנשים המשקרים ניסיון להסתיר את העיניים אם ע"י עצימת עיניים, הורדה של העפעפיים, קושי להישיר מבט ועוד.   מכאן, העובדה שאלי לא מיישיר מבט, באה על מנת לנסות לשטשט את העובדה שמשקר בראיון. רוני לעומתו מישירה מבט ברוב הריאיון, מסתכלת במבט מאוד נחוש. רואים שעצובה ודואגת, ע"י כיווץ הגבות מעל גשר האף. כמו כן, חשוב להתייחס לאופן המשחק אותו משחק אלי כשרוצה להעביר מסר כי הוא נסער רגשית.  כאשר אדם נמצא בסערה רגשית (דואג, לחוץ עצוב) טונוס השרירים בפניו בפרט ובכל גופו בכלל עולה בצורה משמעותית. כתוצאה מכך, בשלב הראשון מתכווצים שרירי הפנים ובשלב השני כתוצאה מכך יתחיל תהליך של הפרשת נוזלים (כגון: דמעות, נזלת, ריבוי רוק). מדובר באלמנט פיזולוגי שלא ניתן לשלוט בו. במקרה של אלי ניתן לראות כי אף אחת מן התופעות הנ"ל מתקיימת מה שמעיד על זיוף מצבו הרגשי. מתחילת הראיון בוחר אלי לחבק דובי של הודיה. כביכול ניסיון לחבר את הקהל לביתו הנעדרת אך בפועל כאשר בן אדם שם אלמנט על עצמו, ויוצר מעין חוצץ בינו לבין הקהל (הדובי מהווה חוצץ) ובינו למצלמה ולמראיינים, זה מעיד על הניסיון "להסתתר" מאחורי אותו אלמנט המשמש עוגן ומענה לחוסר הביטחון בדבר הצלחתו להסתיר את האמת. ניתן להבחין כי גם רוני (האמא) מחזיקה דובי, אך יש הבדל באופן ההחזקה של החפץ, אלי שם כחוצץ מאוד ברור ורוני מניחה את הדובי לידה. דבר נוסף, שכדאי להתייחס אליו הוא מיקרו הבעה בידיים- כאשר אלי מחבק את הדובי, יד שמאל מחזיקה את ימין. המשמעות היא שהישות השמאלית שלו מרגיעה את הצד האלים של האישיות שלו (הצד הימני) ועוצרת אותה מלהתפרץ החוצה. בנוסף ניתן ליראות כי אופן האחיזה משמעותי – אחיזת יד שמאל את יד ימין בפרק כף היד. בעגה המקצועית ניקרא לאחיזה זו "אחיזת אמא" (כפי שאמא אוחזת את ילדיה כשרוצה להעבירם את הכביש). מעיד על צורך בניחום והרגעה עצמית.   נקודות מרכזיות בראיון: 0:32-0:34 אלי עושה עצמו בוכה, אך במקום בכי, עצב ודמעות זולגת לו מיקרו הבעה של בוז. ראשו כל הזמן פונה לכיוון שמאל לבת זוגו, אך למעשה מפנה אוזן אחת כלפיה ובוחן את תגובותיה למשחק שמשחק. האם מאמינה לו או חושדת בו. 1:04 בשלב זה כנראה רוני חושדת בו ומשחקת את "משחק הביחד", נתון זה ניתן ללמוד מאחר ואוחזת את האצבע המאשימה, ומסתכלת לכיוון שלו. לא מישירה מבט מסתכלת למטה ויד ימין אוחזת באצבע מאשימה של יד שמאל (האצבע מורה). אלי לעומתה לחלוטין באחיזת אמא יד ימין ביד שמאל.  הוא מרגיש מאויים מאושרת קוטלר המראיינת (למרות שהיא לא מנסה לערער אותו), ולכן היד התחלפה. כעת יד ימין אוחזת אחיזת אמא ביד שמאל, כלומר הוא מנחם את עצמו. 1:20 בדקה זו ניתן ליראות כי רוני האם מכווצת גבות ומביעה חוסר אמון וחשד כאילו לא מסתדר לה מה שאלי אומר. לעיתים כשאנחנו מנסים להעביר מסר מסויים לעולם ומסר זה אינו נכון, מבלי משים לב תנועת הראש תסגיר את האמת. אצל אלי ניתן לראות את זה בדקה .1:22 אומר דברים למצלמה אך במקביל מזיז את ראשו כאומר "לא" עם הראש, כלומר מבטל למעשה את מה שהוא אומר ומסגיר את עצמו וכל זה מבלי להיות מודע למסרים הנסתרים שמעביר לעולם. חוסר הלימה נוסף שניתן להבחין בו קורה בדקה 1:37-1:38 למעשה אומר "לא מאבדים תקווה" אך עוצם את העיניים ... שוב כדי שלא תתגלה האמת שהוא כבר יודע. 2:02 בשלב זה מנסה אלי להתאמץ בכדי להעביר מסר לעולם שהוא בוכה, כשאדם בוכה תופיע מיקרו הבעה של עצב, הגבות מתכווצות כלפי מטה לכיוון גשר האף. כשאדם מתאמץ להרים אותם, (כפי שניראה אצל אלי) זו מיקרו הבעה של הפתעה, שוק והלם, לא של עצב. כלומר המיקרו הבעה לא מתאימה לסיטוציה, עושה מאמץ עם השפתיים והסנטר להראות שכאילו בוכה אבל זה לא אמיתי, בכי ללא דמעות, בכי תאטראלי. 2:08-2:10 בשלב זה אומר "רוצים את הבת שלנו" ומשפיל מבט, לא מישייר מבט שוב בכדי שלא נגלה את האמת. אצל רוני ניתן לראות מיקרו הבעה של עצב, כיווץ הגבות כלפי מעלה, מעיד על דאגה ועצב אמיתי. 4:41 בשלב זה אלי סוגר את הפה ומכניס לשון מתחת לשפה התחתונה. בשפת הגוף למיקרו הבעה זו נקרא בלימה עצמית, עוצר את עצמו כדי לא לפלוט אינפורמציה שתסגיר את מה שרק הוא יודע. כמראה לאלי ורוני הצער לא פוסח גם על אושרת קוטלר המראיינת, על פניה באופן ברור ניתן לראות הבעה של עצב וכאב. למרות שבדרך כלל תפקיד המראיינת הוא להיות אובייקטיבי, ניתן להבחין כי היא מאוד כואבת את מה שעובר עליהם. לסיכום, שפת גופו של אלי בראיון הצליחה להטעות אנשים רבים שהאמינו בחפותו. בזמנו היה מדובר במקרה נדיר ופעם ראשונה שאירוע מסוג זה קורה בישראל. הרבה אנשים נתנו לרגש להשתלט עליהם ולא בחנו את הסיטוציה באופן ברור ולכן לא עלו עליו. לעומת זאת, במשטרה אשר חשדו בו מראשית החקירה, הראיון רק חיזק את חשדותיהם. את התוצאה הסופית כבר כולנו כבר יודעים...